פסק-דין בתיק בג"ץ 4451/04

השופטת א' חיות:

1.        ביום 28.11.2003 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום המייחס לעותר ולאביו, המשיב 3, ביצוע עבירות שונות של סחר בסמים בצוותא. חלק מן העבירות בוצעו על פי הנטען יחד עם המשיב 4, המואשם אף הוא באותו כתב אישום. הקראתו של כתב האישום התעכבה בשל בקשות דחייה שהגישו הנאשמים, העצורים עד תום ההליכים נגדם, וביום 22.4.2004 ביקש העותר להפריד את המשפט בעניינו ממשפטו של אביו, בטענה כי הכללתם בכתב אישום אחד עלולה לקפח את הגנתו. העותר טען כי הוא אינו יכול לנהל את הגנתו בדרך הטובה לו ביותר, בשל החשש מן ההשלכות שעלולות להיות לקו ההגנה בו יבחר על עניינו של אביו. המדינה התנגדה לבקשה, וביום 4.5.2004 דחה אותה בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' כוחן) בציינו כי העבירות המיוחסות לעותר ולאביו מוסבות ברובן על אותם מעשים ועל תשתית עובדתית זהה. על כן, כך קבע, תגרום הפרדת משפטיהם לסרבול ההליכים ותצריך שמיעה כפולה של אותם עדים. בית המשפט הוסיף וציין כי בהודעותיו בחקירה הכחיש העותר את המיוחס לו ולפיכך טענתו כאילו הגרסה שימסור תפליל את אביו הינה היפותטית בשלב זה. עוד הדגיש בית המשפט כי במידה שהעותר יבחר למסור גרסה שיש בה כדי להפליל את אביו, הרי שדבריו אלה לא יהיו קבילים נגד האב, נוכח הוראת סעיף 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות).

2.        החלטה זו, שהינה החלטת ביניים במשפט פלילי, אינה נתונה לערעור בזכות או ברשות (ראו: סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984). לפיכך הגיש העותר את העתירה שבפנינו, בה שב וטען כי בירור האישומים שהופנו נגדו ונגד אביו במסגרת כתב אישום אחד, עלול לקפח את הגנתו. העותר מציין כי אביו והנאשם הנוסף כפרו באישומים המיוחסים להם ולפיכך, לטענתו, מחויב אף הוא לעשות כן, אחרת יימצא מפריך את גרסת אביו. העותר מציין כי במצב דברים זה עליו לבחור בין נקיטת קו הגנה שאינו בהכרח האופטימאלי מבחינתו לבין מסירת גרסה שעלולה להפליל את אביו. בשל קושי זה, כך לדבריו, בחר בינתיים שלא להשיב כלל לכתב האישום. עוד מוסיף העותר וטוען כי גם אם דבריו לא יהיו קבילים לשמש כראיה לחובת אביו, כהוראת סעיף 4 לפקודת הראיות, הרי שהוא חושש כי בית המשפט לא יוכל להתעלם מהם, ומכל מקום יש להתחשב בקושי הקיים אצלו למסור דברים מפלילים נגד אביו, קושי המשליך לא רק על תוכן עדותו אלא גם על דרך ניהול הגנתו כולה, ובכלל זה השאלות שאותן יבחר להציג או לא להציג לעדי התביעה בחקירה הנגדית.

3.        דין העתירה להידחות. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים המתנהלים בפני בתי המשפט הרגילים "אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (ראו: בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים פ"ד מא(4) 683, 702). במקרה שבפנינו אין מתעוררת שאלת סמכותו של בית משפט השלום להחליט את אשר החליט, וברי כי החלטתו אינה החלטה מינהלית אשר ניתנה מתוך שרירות. לפיכך, די בטעם זה כדי לדחות את העתירה (השוו: בג"צ 870/97 גלעד אפרים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שם נדחתה על הסף עתירה על החלטה שלא להפריד משפט).

           למעלה מן הדרוש ראוי להוסיף ולציין כי צירוף נאשמים לכתב אישום אחד, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), היא "דרך המלך" המיועדת להגשים שתי תכליות עיקריות: האחת- יעילות דיונית המושגת בניהול הליך אחד ובשמיעת העדים פעם אחת (ראו: ע"פ 710/83 בן צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: עניין בן צבי); ע"פ 9/87 דגני נ' מדינת ישראלפ"ד מא(1) 130, 131 (להלן: עניין דגני)); והשנייה- צדק מהותי המושג בהערכה אחידה של מהימנות העדים, ובאפשרות לקבוע מדרג ענישה על פי חלקו של כל נאשם במכלול המעשים (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת  ישראל פ"ד נ(1) 793, 805; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ח) 601 (להלן: קדמי, סדר הדין בפלילים)). כך בדרך כלל, וכך גם כאשר הנאשמים שאותם מבקשים לצרף ולהאשים בכתב אישום אחד הינם הורה וילדו. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם צירוף הנאשמים יקפח את הגנתו של אחד מהם, ולשם כך, בין השאר, ניתנה לבית המשפט הסמכות להחליט בכל שלב משלבי הדיון שלפני הכרעת הדין על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם ביחד עם אחרים (ראו: סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי; קדמי, סדר הדין בפלילים, שם). כאשר מבקשים לצרף נאשמים שהינם הורה וילדו, ולהאשימם בכתב אישום אחד, ואף לאחר שצורפו הורה וילדו בפועל לכתב אישום אחד, יש מקום לשקול - והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה - שמא אי הרצון של האחד למסור דברים אשר יש בהם, על פי תפיסתו, כדי להפליל את האחר, אכן עלול לגרום לקיפוח הגנתו. שיקול זה מן הראוי לאזן עם מכלול השיקולים האחרים הצריכים לעניין, אותם פירטתי לעיל, וכך אכן עשה בית המשפט במקרה שבפנינו.

           העתירה נדחית.

           ניתן היום, כ"ז בסיוון, התשס"ד (16.06.2004)

ש ו פ ט ת                                   ש ו פ ט                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: